תקשיב, הסיפור שלי לא קל אבל כבר לא אכפת לי, אני אספר לך אותו. אני לא זוכר מתי כל זה התחיל, עוד שהייתי ממש קטן, אבא שלי התמכר לסמים קשים וזה הפך את החיים שלי ושל אמא שלי.
הבית שלנו הפך להיות המקום הכי לא בטוח לחיות בו. האווירה מחניקה בכל פעם שהוא חוזר הביתה, בשנים האחרונות הוא הפסיק לעבוד, זרקו אותו מכל עבודה כי הוא רוב הזמן היה מסטול. ההתנהגות שלו אף פעם לא צפוייה.
תמיד ידעתי שיום יבוא ואני אצטרך לברוח מכל הרעל הזה. אבל תראה לאן הגעתי, לרחוב. ולאף אחד לא אכפת. אמא שלי עם המלחמות שלה ואני זרוק כאן. בלי אוכל, בלי שתייה ובלי מקום לישון.
בדיוק כשהחלטתי להרים ידיים ולגמור את הכל הגיעו המתנדבים של 'נוטעים עתיד', מחייכים, עם שקיות של סנדוויצים. הם שואלים אותי מה אתה מעדיף? טונה או גבינה צהובה? מתי מישהו שאל אותי את זה? אה? בחיים לא. הייתי אוכל מהפחים.
הם היו בשבילי שביב של תקווה בחושך. הם הסבירו שהעבודה שלהם מסתמכת על תרומות והלוואי והיו יכולים לתת לעוד נערים, אז אני כאן כדי לומר לכם, שהם הצילו לי את החיים, זה לא הסנדוויץ, זה התקווה, זה שמישהו פתאום רואה אותך ואכפת לו ממך. הם אנשים גדולים מהחיים.
